ה "תת מודע".
בעוונותיי, עוד לא פיצחתי ואפילו לא התפניתי מספיק להעמיק בהבנת ה"תת מודע" . נושא החוזר ועומד בכול הטאוריות המטפלות בהתנהגותו של האדם, והממליצות להתמודד ולנטרל את ההשפעות השונות על חיינו הנובעות מהמידע שנשמר באיזה שהוא מקום סתרים והחוזר וצף ברגעים שהינו צריכים להיות שקולים וחופשיים מהתרחשויות עבר.
במילון זה מנוסח כך: לועזית: subconscious
1. מתאר תהליכים מנטאליים שהאדם אינו מודע להם.
2. בפסיכואנליזה - מתייחס לחלק במבנה הנפשי שכולל זיכרונות, מניעים וכוונות שהאדם אינו מודע להם כרגע, אך ניתן להביא אותם אל המודעות.
פעמים רבות, זאת כתובת טובה להשליך עליה מיני כישלונות שאיננו יכולים להסביר: איך זה קרה לי כזה דבר ?
ההצלחות הן כולן שלנו, הכישלונות הן תוצאה של תפקוד מפוקפק של ה "תת מודע", קרי: אחרים. ולא סתם אחרים. בדרך כלל אינסטנציות (סמכויות) אחרות שלא הזדמן לנו לסגור איתן חשבון מתי שהוא בעבר. החל מההורים. האחים. האחיות. המורים.השכנים ועוד כאלה שלא אהבנו, או אפילו כאלה שאהבנו והערכנו אלא שבאחד הפעמים גרמו לנו צער והכזבה שהשאירו שריטה בנפשנו הרגישה. עליהם אנחנו מלבישים את כול החולשות שלנו והכישלונות בהווה.
ואם תגידו לי שאפשר להתנער מכול זה, ושניתן לחשוב אי פעם על כול אלה בגישה חיובית, זאת כשלעצמה מחשבה חיובית ביותר אבל לא רציונאלית.
מה שמפריעים לנו כמובן, אלה דברים התקועים אצל בנינו שמצליחים לשייך את הדברים שהתרחשו בהיותם הם קטנים, ואנו (ההורים) צעירים נאיביים, חסרי ניסיון ועם תת מודע בהיקף מצומצם בהרבה מזה שיש לנו היום, שיוך שנותן להם לגיטימציה להלביש עלינו דברים שאני אומר, שאין לנו כול קשר אליהם.
מאז שהם היו קטנים, נוספו כול כך הרבה דברים שלא בחרתי לזכור והחסנתי אותם באותו מחסן נסתר של ה "תת מודע" לשימוש בבוא היום. ואני לא דואג. יש לי מספיק זמן עדיין לעשות פאשלות ומאידך, יש לי מלאי מספיק גדול של כתובות להשליך אותם עליהם.
ואני עמי מה? אני בסדר. אני היתי תמיד בסדר.
יש לי ראי בסלון ואפילו אחד במקלחת שאני יכול לראות עצמי במלוא הדרי, וכול פעם שאני מבקש להתייעץ, אני ניגש אל אחת מהם,מסתכל בעיון בדמות המסתכלת בי ובדרך כלל מסכים איתי בכול שאני אומר ומביע בהבעות הפנים והגוף. ורק לעיתים רחוקות באמת, כאשר אני מתקרב להבחין בפרטים הקטנים, בכמתים החדשים שנוספו לקודמים, רק אז מתגנב לליבי ספק קל שאולי אני טועה. ושאולי בכול זאת יש שאחרים צודקים בהערותיהם שאינני שומע כי אינני קשוב לשמוע.
את ה"לא מודע" - היגדיר פרויד, כאותו חלק באישיות, שאליו מודחקים משאלות ורצונות אסורים או שנמצאים בקונפליקט עם רצונות מודעים שלנו.
במילים אחרות, כדי להגשים רצונות מודעים עלינו להתגבר על חלק באישיות אליו דחקנו משאלות ורצונות אסורים. להתגבר על התגובות האינסטינקטיביות הצצות מאי שם באישיותנו ולהציעה תגובות מדודות אחרות, חיוביות.
ואל תגידו שזה לא מעניין, אלא שהשלמת שינוי כול כך מהותי בחשיבה העצמית, בכול כך הרבה נושאים להם אנחנו אמורים להגיב מדי רגע, מבלי לפגוע בשכל הישר הדורש גם התחשבות בסביבה המידית, היא משימה קשה ומייגעת עד כדי ייאוש ורפיון ידיים.
אז מה בכול זאת.? הרי ברור לנו שהרבה פעמים, התגובות האינסטינקטיביות שלנו לגירוים שמושכים את תשומת לבנו מוגזמות ואפילו מוגזמות מדי. הינו רוצים למתן אותם עוד לפני שהן מתפרצות ובדרך כלל מחריפות את ההתרחשויות, אז מה? אז צריך לקחת אוויר. פשוטו כמשמעו. אנחנו זקוקים לרגע של התאוששות מההלם הראשוני. לחמצן החסר ולכוחות הדרושים לגייס תגובות רציונאליות שלא יתנו לגרור אותנו למקומות או למצבים שאיננו רוצים להימצא בהם.
ויש אומרים, כי התנהגות מבוקרת, נשלטת ורציונאלית ניתנת לרכישה. כמו דברים אחרים שאנחנו לומדים ומתרגלים. על בסיס הטאוריות האלה, התגבשו תוכניות לימוד ותרגול, צצו סדנאות מסדנאות שונות שבכולם מעבירים את המשתתפים התנסויות שיש בהם מעין הדגמה ניסיונית, שבאם נצליח לשלב בהתנהגותנו הטבעית, נהיה טובים יותר, נינוחים ורגועים יותר ואפילו שלמים יותר עם עצמנו.
ואם כול אלה יתגשמו, נוסיף שנים טובות ובריאות לחיים.
אשרי המאמינים. וכול שנשאר לנו הוא לנסות.
להזיק, זה לא יכול. מקסימום נישאר מי שהינו.
לטוב וגם לפחות טוב. רעים לא הינו אף פעם. מקסימום שמוכני להודות, שלא ידענו אתמול שלמדנו היום. וגם זה משהוא. אסור לזלזל.
דני.
דני פלד - חבר בניר יצחק - יליד 33 - חושב, כותב ומתחלק עם מוכנים לקרוא.
